1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעפ"א 30856-05-13 (כב' השופטת א' כהן), מיום 19.6.2013, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו, בחע"מ 95045811 (כב' השופט ג' הימן), מיום 3.4.2013.
רקע והליכים קודמים
2. מעובדות כתב האישום אשר הוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 13.3.2009, בשעה 11:04 או בסמוך לכך, העמיד המבקש את רכבו ליד בית מספר 92 ברחוב אלנבי שבתל-אביב, "במקום בו החניה אסורה על-פי תמרור אין עצירה".
בגין מעשה זה, יוחסה למבקש עבירה של העמדת רכב בניגוד לתמרור איסור חניה, לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983 (להלן: חוק העזר העירוני).
3. בשלב ראשון, הוגש נגד המבקש דו"ח חניה על סך 250 ש"ח, ובו כתב הפקח העירוני כי רכבו של המבקש, שהינו בעל תו נכה, חנה ב"אדום לבן". המבקש לא הודיע במועד על רצונו להישפט, בגין דו"ח זה. בחלוף כשלוש שנים, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (להלן: בית המשפט לעניינים מקומיים), במסגרתה הוא עתר להתיר לו להישפט על הדו"ח שקיבל, בגין עבירת החניה המתוארת לעיל. בהחלטתו, מיום 29.4.2012, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את בקשתו של המבקש. ואולם, ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, (עפ"א 18892-06-12) התקבל, ונקבע, כי לנוכח נסיבותיו של המקרה, יש להתיר למבקש להישפט על הדו"ח, וזאת "לפחות לפנים משורת הדין". וכך אירע, כי כשלוש שנים לאחר שניתן דו"ח בגין עבירת חניה, שלצידו קנס בסך 250 ש"ח, הוגש כתב אישום נגד המבקש.
4. ביום 19.2.2013, התקיימה הקראה של כתב האישום. בתשובתו לכתב האישום, הודה המבקש בכל העובדות המפורטות בו, אך כפר באשמה, שכן לדידו חניית הרכב הייתה כדין. בהמשך לכך, העלה המבקש חמש טענות מקדמיות, אשר, לשיטתו, מצדיקות את ביטולו של כתב האישום. במהלך הדיון, נדחו כלל טענותיו המקדמיות של המבקש, ומרביתן נזנחו בהמשך ההליכים. לפיכך, אסתפק באזכור שתיים מבין טענותיו המקדמיות של המבקש, עליהן חזר גם במסגרת הבקשה שלפניי. הטענה הראשונה, נוגעת למחדלה של עיריית תל אביב להמציא למבקש, בדואר רשום, את תשובתה לבקשה לביטול הדו"ח, ששלח אליה. לעניין טענה זו, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי אף לו הוכח מחדלה האמור של עיריית תל אביב, הרי שאין בכך בכדי להביא לביטולו של כתב האישום. הטענה השנייה, עניינה "הגנה מן הצדק", ובמסגרתה נטען, כי כתב האישום הוגש משיקולים לא עניינים, וכחלק ממסכת רדיפה של המשיבה נגדו. לעניין זה, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי המבקש לא הציג כל ראייה על מנת לתמוך בטענתו, ולפיכך דחה גם אותה.
ביום 20.2.2013, לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את המבקש, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בהכרעת הדין נקבע, כי מהראיות שהובאו בפני בית המשפט, ובעיקר מתצלום רכבו של המבקש בעת ביצוע העבירה, עולה " תמונה פשוטה", המלמדת, כי המבקש חנה בניגוד לשני תמרורים האוסרים על עצירה. התמרור הראשון, מוצא את ביטויו באבני שפה הצבועים באדום ולבן, והתמרור השני הוא "קו קטעים כפול" בצבע צהוב על הכביש, המסמל נתיב תחבורה ציבורית. בהמשך לכך, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את טענתו של המבקש, לפיה חנייתו הייתה חוקית, כיוון שרכבו נשא תו נכה, המאפשר לחנות את רכבו במקומות אסורים לחניה. לצורך כך, הפנה בית המשפט לעניינים מקומיים לסעיף 3(4) לחוק חניה לנכים, התשנ"ד- 1993, לפיו ההיתר, לרכב הנושא תו נכה לחנות במקום אסור, לא חל על נתיב תחבורה ציבורית. לפיכך, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי המבקש החנה את רכבו במקום אסור לחנייה, והרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
ביום 3.4.2013, גזר בית המשפט לעניינים מקומיים את דינו של המבקש. נסיבותיו האישיות של המבקש קיבלו משקל מכריע בגזר הדין, והוחלט להשית על המבקש קנס בסך 250 ש"ח, השווה בסכומו לקנס המקורי שהוטל על המבקש בדו"ח.
5. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. ערעורו של המבקש כוון, הן כנגד ההחלטה לדחות שתיים מבין טענותיו המקדמיות, והן כנגד הכרעת הדין בעניינו. בהתייחס להשגותיו של המבקש על דחיית טענותיו המקדמיות, סמך בית המשפט המחוזי את ידיו על הנמקותיה של הערכאה הדיונית, וקבע כי לא מצא בהן כל פגם. אשר לטרוניותיו של המבקש נגד הכרעת הדין, נדחתה טענתו, לפיה הוא הורשע על בסיס עובדות שלא נטענו בכתב האישום, מבלי שנבחנו והתקיימו תנאי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן:החסד"פ). לדידו של המבקש, לא היה אזכור בכתב האישום של העובדה כי הוא החנה את רכבו בנתיב תחבורה ציבורית, ובכך נשללה ממנו ההזדמנות הסבירה להתגונן מפני העבירה בה הורשע. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתו העקרונית של המבקש, לפיה הרשעה בעבירה אחרת, מזו המופיעה בכתב האישום, אפשרית רק בהתקיים תנאיו של סעיף 184 לחסד"פ. ואולם, בנידון דידן, ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש הורשע בעבירה אשר הופיעה בכתב האישום, היא עבירת החניה בניגוד לתמרור. לפיכך, מצא בית המשפט המחוזי, כי סעיף 184 לחסד"פ כלל אינו חל בענייננו, ואף אם לא נבחנו תנאי סעיף 184 לחסד"פ, אין כל פגם בהרשעתו של המבקש. עוד מצא בית המשפט המחוזי, כי מתצלום הרכב בעת העבירה, שהוגש לבית המשפט, נראה בברור קו הקטעים הכפול "ופירושו ברור".
בקשת רשות הערעור
6. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען, כי עניינו של המבקש מעלה חשש ממשי לעיוות דין. בנוסף, סבר המבקש, כי מוצדק יהא לקבל את בקשת רשות הערעור, מפני שזו מגלה "שאלות משפטיות בעלות השלכה ציבורית". לפרשנותו של המבקש, בית המשפט המחוזי דחה את טענתו באשר לתחולתו של סעיף 184 לחסד"פ, אגב קביעה, כי המבקש הורשע על סמךהעובדות שהופיעו בכתב האישום. ואולם, מוסיף וטוען המבקש, כי עיון בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים מגלה, כי הרשעתו התבססה על תמרור נתיב תחבורה ציבורית, על אף שלקיומו אין זכר בכתב האישום. לפיכך, נטען על-ידי המבקש, כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר נקבע כי ביסוד הרשעתו לא ניצבה עובדה שלא נטענה בכתב האישום. לשיטתו של המבקש, הסתמכותה של הערכאה הדיונית על תמרור נתיב תחבורה ציבורית לצורך הרשעתו, פגעה בזכותו להליך הוגן, מפני שלא ניתנה לו "הזדמנות נאותה להתגונן ולהיערך לכך". בנוסף, הלין המבקש על עצם קביעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, כי במקום העצירה קיים נתיב תחבורה ציבורית. לשיטתו, קביעה זו מבוססת על ראייה בודדת -תצלום מיום העבירה, אשר מעלה ספקות רבות. עוד קבל המבקש על דחייתה של טענתו המקדמית ל"הגנה מן הצדק". המבקש ציין, כי הינו ניצול שואה בן 82, הסובל ממצב רפואי קשה, בגינו נקבעה לו "נכות כללית צמיתה משוקללת בשיעור של מעל 90%", דבר המאלץ אותו להחנות את רכבו במקומות האסורים לחנייה. למרות נסיבות אלו, "זכה" המבקש לקבל מעיריית תל אביב-יפו כ-40 דוחות חניה בעשור האחרון. לדידו, יש בכך, בצירוף התעקשותה של המשיבה לנהל נגדו הליך משפטי בגין דו"ח בסך 250 ש"ח, שניתן לפני כארבע שנים, בכדי להעיד על "התנהלות שיש בה משום דיכוי והתעמרות". לשיטת המבקש, רק ביטולו של ההליך הפלילי הנוכחי, יימנע הישנותה של התנהלות זו כלפיו, גם בעתיד. לבסוף טוען המבקש, כי הימנעות מהמצאה בדואר רשום של תשובות עיריית תל אביב היא פרקטיקה נוהגת, המעלה את השאלה האם אין להחיל על תשובות אלה, בשל חשיבותן, הסדר נורמטיבי זהה לזה החל על אופן המצאתן של הזמנות למשפט.
דיון והכרעה
7. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, נחה דעתי כי אין להורות על עריכתו של דיון "בגלגול שלישי", בעניינו של המבקש.
8. הלכה ידועה בשיטת משפטנו היא, כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה באופן מצומצם, ואך במקרים בהם עולה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים בהם קיים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או משיקולי צדק (רע"פ 6615/13 שוויקי נ' מדינת ישראל- הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (29.10.2013); רע"פ 4731/13 חברת אויסון ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (28.10.2013); רע"פ 5714/13 חמד נ' מדינת ישראל (28.10.2013)). בנידון דידן, לא השתכנעתי כי הבקשה טומנת בחובה שאלה משפטית עקרונית, העולה מפסקי הדין של הערכאות הקודמות בעניינו של המבקש, ולמעשה נוגעת הבקשה בנסיבות המקרה הפרטי של המבקש. בנוסף, לא מצאתי, כי בעניינו של המבקש מתקיים חשש מפני עיוות דינו או חוסר צדק מהותי כלפיו. בחינת ההליכים שהתקיימו בתיק זה מגלה, כי עניינו וטענותיו של המבקש נבחנו כיאות בפני מספר ערכאות: הותר למבקש להישפט על הדו"ח שקיבל, חרף העובדה כי הוא לא הודיע על רצונו בכך, במועד הקבוע בחוק; הרשעתו של המבקש התבססה על ראיות, אשר לגבי קבילותן לא הייתה מחלוקת, וניתנה לו שהות מספקת להיערך לקראתן; בעת גזירת הדין, התחשב בית המשפט לעניינים מקומיים בנסיבותיו האישיות הקשות של המבקש, והשית עליו קנס בגובה הקנס המקורי, שניתן לו בדו"ח; במסגרתו של הערעור שהגיש המבקש, נבחנו, ונדחו לגופן, טענותיו בדבר תחולתו של סעיף 184 לחסד"פ, ואף נמצא כי המסכת העובדתית, אשר עמדה בבסיס הרשעתו, הינה איתנה. מכל אלו עולה, כי על אף שהמבקש עודנו סבור כי פסקי הדין שניתנו בעניינו בטעות יסודן, הרי שהטרוניות שבפיו אינן מגלות כל חשש לעיוות דין, כלפיו. די בטעמים המנויים לעיל, בכדי לדחות את בקשת רשות הערעור.
9. מעבר לנדרש, אתייחס בקצרה לטענותיו העיקריות של המבקש. תמציתה של הטענה בדבר סתירות הקיימות, כביכול, בין פסקי הדין של הערכאות הקודמות היא, כי בית המשפט המחוזי קבע, שהערכאה הדיונית התחשבה רק בעובדות כתב האישום. זאת בעוד, שמהכרעת דינה של הערכאה הדיונית עולה כי קיימת התייחסות ברורה לתמרור נתיב התחבורה הציבורית, אשר, לשיטתו של המבקש, כלל לא אוזכר בכתב האישום. בכך, טוען המבקש, סתרה ערכאת הערעור את הכרעת הדין שניתנה על-ידי הערכאה הדיונית, שבמסגרתה הוא הורשע. ואולם, עיון במובאות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, חלקן כאלו שהוצגו על-ידי המבקש עצמו, מגלה כי המבקש אינו מדייק בתיאורו. בהחלטתו לדחות את טענתו של המבקש לגבי תחולתו של סעיף 184 לחסד"פ, לא קבע בית המשפט המחוזי, כי הרשעתו של המבקש מתבססת על אותן עובדות המצוינות בכתב האישום, כי אם על אותה עבירה המופיעה בכתב האישום, ובלשונו של בית המשפט המחוזי: "ההרשעה היא לא בגין החניית רכב בנתיב תחבורה ציבורית אלא בגין
עבירהשיוחסה למערער בכתב האישום", וכן: "משלא הורשע המערער בגין
עבירה שלא צוינה בכתב האישום, אזי לא התקיים בעניינו סעיף 184 לחסד"פ". ואכן, אין חולק, כי המבקש הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בעבירה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק העזר העירוני, אשר הופיעה בכתב האישום המקורי. מכאן, שלא מצאתי כל סתירה בין פסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש.
יתרה מכך, הנני סבור כי, אף אין לומר, שהמבקש הורשע בעובדות שלא נטענו בכתב האישום. כל שנטען בחלקו העובדתי של כתב האישום הוא: "העמדת/החנית את רכבך הנ"ל במקום בו החניה אסורה עפ"י תמרור אין עצירה". כאמור, בית המשפט לעניינים מקומיים נדרש לתצלום הרכב בעת ביצוע העבירה, ומצא כי בענייננו ישנם שני תמרורים האוסרים על עצירה: אבני השפה הצבועים באדום ולבן, וקו הקטעים הכפול בצבע צהוב. לפיכך, דעתי היא כי גם בפן העובדתי לא סטה בית המשפט לעניינים מקומיים מהמסכת העובדתית שבכתב האישום, והוא נדרש, לשם הכרעתו, רק לתמרורים האוסרים על עצירה, בדיוק כפי המתואר בכתב האישום. ויוטעם, כי המבקש קיבל לידיו את תצלום רכבו בעת ביצוע העבירה, עובר לתחילתו של ההליך המשפטי, והיה ביכולתו להבחין בעצמו בקו הקטעים הכפול, ולעמוד על פירושו.
אשר לטענותיו המקדמיות של המבקש, מקובלים עליי הטעמים שבעטיים נדחו טענות אלו. אכן, מהבקשה עולה, כי בין המבקש לעיריית תל-אביב קיימת מסכת ארוכה של התדיינויות משפטיות בענייני חניה. ואולם, משלא הביא המבקש ולו בדל של ראייה לביסוסה של הטענה בדבר רדיפה או התנהלות לא עניינית מצידה של עיריית תל אביב, אין בעצם העלאת הטענה בכדי להקים לו "הגנה מן הצדק", ובדין נדחתה טענתו זו.
10. על יסוד האמור לעיל, ומשלא מצאתי טעם להורות על עריכתו של דיון ב"גלגול שלישי", דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.
ניתנה היום, ג' בכסלו התשע"ד (6.11.2013).